תובענות יצוגיות

ריק

תובענה ייצוגית היא תביעה המוגשת על-ידי אדם אחד או קבוצה קטנה של אנשים, בשם קבוצה גדולה יותר של אנשים שנפגעו באופן דומה מאותה התנהגות של נתבע. מטרתה לאפשר לאוכלוסייה גדולה של נפגעים קטנים יחסית לאכוף את זכויותיהם בהליך משפטי אחד כולל, במקום שכל אחד יגיש תביעה בנפרד. מצב טיפוסי לתובענה ייצוגית הוא כאשר לחברה גדולה או לרשות נעשה מעשה שפוגע בהרבה אנשים – למשל, גביית סכום קטן ולא מוצדק מכל לקוח. לכל לקוח בנפרד הנזק הוא קטן ולא בהכרח שווה את עלות התביעה, ולכן סביר שרובם יוותרו ולא יתבעו. הנתבע היה “מרוויח” מכך שפוגע בהמונים פגיעה קטנה שכל אחד לא טורח לתבוע בגינה. בדיוק למקרים כאלה נועדה התובענה הייצוגית: היא מרוכזת בידי תובע מייצג אחד, והתוצאה שלה (פסק הדין או הפשרה) חלה באופן גורף על כל חברי הקבוצה שנפגעו מאותו עניין. כך ניתן להחזיר לכל אותם אנשים את מה שמגיע להם ולעצור התנהלות פסולה, וגם ליצור הרתעה מול גופים גדולים מלבצע עוולות “קטנות לרבים” בעתיד.

בישראל, חוק תובענות ייצוגיות, תשס”ו-2006 מגדיר אילו מקרים מתאימים לייצוגית ומי יכול לשמש כתובע מייצג. ככלל, כל אדם פרטי שנפגע באופן אישי מההתנהלות שבבסיס התביעה, ויש בידיו עילה חוקית נגד הנתבע, יכול לנסות להגיש את התביעה כייצוגית בשם קבוצת הנפגעים (בתנאי שהוא עומד בשאר התנאים בחוק). החוק מונה רשימה סגורה של תחומים שבהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית – לדוגמה: פגיעה צרכנית (כגון חיובי יתר, הטעיה בפרסום, גביית עמלה בניגוד לחוק ע”י חברה או בנק), הפרות בתחום דיני העבודה (זכויות עובדים באופן מערכתי במקום עבודה), עילות בתחום ביטוח ובנקאות, עניינים נגד רשויות שלטון (למשל גביית מס או אגרה שלא כדין, או הפליה במתן שירות ציבורי), הפרת חובות ניירות ערך כלפי ציבור המשקיעים, נזקים סביבתיים (מפגע סביבתי שפוגע בציבור רחב) ועוד. כדי שבית המשפט יאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, על המבקש (התובע המייצג) להוכיח מספר תנאים: שיש לו עילת תביעה אישית טובה מול הנתבע; שקיימת קבוצה שלמה של אנשים במצב דומה לשלו; שהשאלות העובדתיות והמשפטיות העיקריות משותפות לכלל חברי הקבוצה; ושההליך הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בסכסוך. רק אם התנאים הללו מתקיימים, בית המשפט ייתן אישור והתביעה תתקדם כתביעה ייצוגית.

ניהול תובענה ייצוגית מחולק לשני שלבים עיקריים. השלב הראשון הוא שלב האישור: כאשר מוגשת תביעה ייצוגית, היא תמיד מלווה ב”בקשה לאישור תובענה ייצוגית”. בשלב זה בית המשפט בוחן האם התביעה ראויה להתנהל כתובענה ייצוגית. הליך האישור הוא קריטי – התובע המייצג צריך לשכנע את בית המשפט שיש לו ולחברי הקבוצה עילה טובה ושהתנאים בחוק מתקיימים (כפי שהוסבר בשאלה הקודמת). הנתבע, מנגד, יטען לרוב שאין מקום לאשר את התביעה כייצוגית (למשל כי הנזק לכל אחד שונה מדי, או כי התובע המייצג אינו מתאים). אם בית המשפט מחליט לאשר את התובענה כייצוגית, ההליך עובר לשלב השני: שלב ניהול התביעה הייצוגית לגופה. בשלב הזה התביעה מתנהלת בדומה לתביעה רגילה – הצדדים מחליפים תצהירים, ממציאים מסמכים, מביאים ראיות ועדויות, וחותרת או לפסק דין או לפשרה. ההבדל הוא, שפסק הדין שיינתן (או ההסדר שיושג) יחול על כלל חברי הקבוצה המיוצגת, ולא רק על התובע היחיד. במהלך ניהול התיק, בית המשפט גם מפקח על ייצוג האינטרסים של הקבוצה: למשל, הוא עשוי להורות על משלוח הודעה לחברי הקבוצה (באמצעות פרסום בעיתונים או הודעה אישית, אם ניתן) כדי שיוכלו לדעת על קיום התביעה ואפילו לבקש לפרוש ממנה אם אינם רוצים להיכלל (בחוק יש אפשרות לחבר קבוצה להודיע שאינו רוצה להיכלל בתביעה, ואז פסק הדין לא יחייב אותו – זה נדיר אבל קיים). אם הצדדים מגיעים להסדר פשרה ייצוגי, בית המשפט בוחן ומאשר גם אותו, כדי לוודא שהוא הוגן כלפי חברי הקבוצה (שלעיתים לא מעורבים ישירות במו”מ). בסיום, ניתן פסק דין או מאושר הסדר – ובכך מסתיים ההליך.

תביעה ייצוגית, עקב מורכבותה, היא הליך שלרוב נמשך מספר שנים. שלב אישור התובענה עצמו יכול לקחת זמן משמעותי – לעיתים שנה ואף יותר – משום שבית המשפט מקדיש תשומת לב רבה להחלטה האם לאשר את התובענה (כולל הגשת ראיות, חוות דעת ודיונים ממושכים רק סביב שאלת האישור). אם התביעה מאושרת כייצוגית, שלב ההוכחות וניהול התיק עשוי אף הוא להתפרש על פני שנה-שנתיים נוספות או יותר, במיוחד אם מדובר בהרבה חברי קבוצה, כמות גדולה של נתונים ומסמכים, או סוגיות משפטיות מורכבות. יש גם לקחת בחשבון אפשרות של ערעורים: החלטה לגבי אישור תובענה ייצוגית ניתנת לערעור (ברשות), ופסק דין סופי כמובן ניתן לערער עליו בזכות, מה שעלול להאריך את משך הזמן עד לסיום הפרשה. בממוצע, הליך ייצוגי אורך אולי 2–4 שנים בבית משפט המחוזי (שהוא הערכאה שמוסמכת לרוב לדון בייצוגיות), ועוד זמן אם יש ערעור לעליון. לעיתים קרובות, הצדדים בעצמם מעדיפים להגיע לפשרה מוסכמת יחסית מוקדם, כדי לחסוך בזמן – אך גם פשרה כזו דורשת אישור של בית המשפט. לסיכום, יש להתאזר בסבלנות: תובענה ייצוגית אינה פתרון מהיר, אך אם היא מצליחה – התוצאה שלה רחבה ומשמעותית.

התובע המייצג לרוב לא נדרש לשאת בעלויות המשפטיות הכבדות של התביעה הייצוגית מראש. ברוב המקרים, עורך הדין של התובע המייצג מקבל על עצמו את הטיפול בתיק על בסיס הצלחה – כלומר, שכר טרחת עורך הדין ישולם מתוך הסכומים שייפסקו לטובת הקבוצה, ורק אם ייפסקו (דבר הכפוף כמובן לאישור בית המשפט). המשמעות היא שהתובע המייצג לא משלם מכיסו את שכר הטרחה במהלך ניהול התיק. עם זאת, ישנם סיכונים מסוימים: אם בית המשפט דוחה את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית כבר בראשית ההליך, או אם בסופו של יום התביעה נדחית ולא מצליחה, ייתכן שהתובע המייצג יחויב בתשלום הוצאות משפט לטובת הנתבע. בית המשפט עשוי לפסוק הוצאות כאלה במקרים בהם נראה שהתביעה הייתה חסרת בסיס ממשי או שהתנהלות התובע המייצג הייתה לא תקינה. גובה ההוצאות יכול להיות כמה אלפי שקלים ואף יותר, בהתאם למשאבים שהנתבע השקיע בהגנה. בנוסף, יש לשקול את ההשקעה הלא-כספית: תובע מייצג צריך להקדיש זמן ומאמץ למעקב אחר התיק, להתייעצויות עם עורך דינו, לעיון בחומר רב, ולעיתים אף להתייצב למתן עדות או לדיונים. לכן, לפני הגשת תובענה ייצוגית, התובע המיועד צריך להיות מודע לכך שהוא נוטל על עצמו מחויבות למהלך ארוך – עם סיכון מסוים – לטובת כלל הקבוצה. לרוב, בתי המשפט מעריכים תובעים מייצגים שפועלים בתום לב ולטובת הקבוצה, ולכן גם נוטים לפסוק להם גמול נאה (אם מצליחים) ולהימנע מחיובם בהוצאות (אם ניסו בתום לב והיה בתביעתם בסיס הגיוני).

בסיומה של תובענה ייצוגית מוצלחת, מתקבל עבור חברי הקבוצה סעד כולל שמטרתו לתקן את העוול שנגרם להם. ברוב המקרים מדובר בפיצוי כספי. הפיצוי יכול להתבטא בהעברה של סכום כסף לכל אחד מחברי הקבוצה שנפגע (למשל, החזר כספי לכל הלקוחות שחויבו ביתר), או במתן הטבה שוות-ערך – כמו זיכוי לחשבון הלקוח, הפחתת חיוב עתידי, מתן שירות ללא עלות וכדומה. ישנם מקרים בהם קשה לאתר את כל חברי הקבוצה (למשל, אם מדובר בציבור רחב שלא כולם דורשים את המגיע להם), או שהנזק לכל אחד זעיר והעלות הלוגיסטית של חלוקת הפיצוי גבוהה. במצבים כאלה, החוק מאפשר לבצע חלוקה לטובת הציבור: הסכום שנפסק משמש לפרויקט ציבורי בתחום קשור, או נתרם לקרן מיוחדת, במקום לחלק אותו ישירות. בנוסף לפיצוי לחברי הקבוצה, בית המשפט קובע גם גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבאי-כוחו (עורכי הדין). הגמול לתובע המייצג הוא סכום כסף שמוענק לו באופן אישי כהוקרה על יוזמתו ופועלו לטובת הקבוצה – מעין “מענק” מעבר לחלקו בפיצוי ככל חבר קבוצה. שכר הטרחה לעורכי הדין נקבע בהתאם למאמץ שהושקע ולהישג שהושג, והוא משולם בדרך כלל מתוך כספי הפיצויים שהנתבע מחויב בהם (כך שחברי הקבוצה למעשה אינם צריכים לשלם מכיסם). שתי ההחלטות הללו – הגמול ושכר הטרחה – דורשות אישור של בית המשפט, שתפקידו לוודא שהן סבירות ולא נגזרות אחוז מוגזם מכספי הפיצוי. באופן זה, התובע המייצג ועורכי הדין מקבלים תמריץ מתאים לנהל את התביעה לטובת הקבוצה כולה, אך רוב רובו של הכסף מגיע בסופו של דבר לחברי הקבוצה שנפגעו.

תובענה ייצוגית מתאימה במיוחד כאשר נגרם נזק קטן יחסית לכל פרט, אבל זהה אצל אנשים רבים. במצב כזה, כאמור, איחוד הכוחות בתביעה ייצוגית הוא הגיוני כי הוא יוצר כוח מול הנתבע ומצדיק כלכלית את המאבק. אבל ישנם מצבים שבהם עדיף לתובע לפעול באופן אישי ונפרד: ראשית, אם הנזק שנגרם לו גדול בהרבה משל אחרים, והוא רוצה לתבוע פיצוי מלא עבור נזקו. בתביעה ייצוגית הפיצוי הפרטני לכל אחד הוא לעיתים אחיד או מבוסס על ממוצע, ואם הנזק שלך שונה משמעותית – ייתכן שלא תקבל במסגרת ייצוגית את מה שהיה מגיע לך אילו תבעת לבד. שנית, אם נסיבות המקרה של אדם מסוים ייחודיות ואינן משותפות לרבים – אז ברור שתביעה ייצוגית לא רלוונטית, ועדיף לתבוע אישית. מעבר לכך, משך הזמן גם הוא שיקול: אם אדם יכול לקבל סעד מיידי בתביעה קטנה למשל, לעומת המתנה של שנים להליך ייצוגי גדול – לפעמים הפרקטיקה תכתיב לבחור במסלול המהיר. לבסוף, יש לשקול שיקולי שליטה: בתובענה ייצוגית, מהרגע שהיא מאושרת, התובע המייצג ועורך הדין “מייצגים” את כל הקבוצה, ויחיד מהקבוצה לא יכול לפרוש ולקבל החלטות עצמאיות (למעט כאמור זכות יציאה מוקדמת). אם אדם רוצה שליטה מלאה על טיעוניו, על הסדר הפשרה וכו’ – ייתכן שיעדיף לתבוע לבד. בכל מקרה, כשיש התלבטות, מומלץ להתייעץ עם עורך דין מנוסה בתחום. לעיתים האפשרות הטובה ביותר היא להתחיל בתביעה אישית, ואז אם מתברר שיש רבים במצב דומה – להמיר אותה (בסיוע עו”ד) לתובענה ייצוגית.