מנהל תחום משפט מסחרי, חדלות פרעון

ריק

חדלות פירעון היא המצב שבו אדם פרטי או תאגיד אינו מסוגל לפרוע את חובותיו במועדם, בשל היעדר אמצעים כספיים מספקים. החל משנת 2019, עם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, המונח “חדלות פירעון” החליף למעשה את המונח “פשיטת רגל” בהקשר של יחידים. כיום, תחת המסגרת החוקית החדשה, הליכי חדלות פירעון עבור אנשים פרטיים ועבור תאגידים מתנהלים באופן דומה תוך דגש על שיקום כלכלי של החייב לצד פירעון מרבי לנושים, בניגוד לגישה הישנה שהתמקדה בעיקר בפירוק נכסי החייב.

באופן עקרוני, כל אדם שחובותיו עולים על נכסיו ואינו מצליח לפרוע אותם רשאי לפנות לפתיחת הליכי חדלות פירעון כדי להסדיר את חובותיו. גם נושה (מי שהחוב מגיע לו) יכול, במקרים מסוימים, להגיש בקשה לבית המשפט לפתוח בהליכי חדלות פירעון נגד חייב שאינו משלם את חובו. לגבי תאגידים (כגון חברה בע”מ), הנהלת החברה עצמה או הנושים שלה רשאים לבקש פתיחה בהליכי חדלות פירעון כשהחברה חדלת פירעון או מתקרבת למצב כזה. יש לציין שהחוק קובע תנאים וספי-חוב מינימליים לפתיחת הליך פורמלי, כך שלא כל חוב קטן מצדיק או מאפשר פנייה להליך חדלות פירעון. מטרת הסף היא לוודא שההליך שמור למקרים חמורים ומהותיים של אי-יכולת לפרוע חובות.

הליך חדלות הפירעון מתחיל בהגשת בקשה רשמית: עבור חייב שהוא אדם פרטי – הבקשה מוגשת לממונה על הליכי חדלות פירעון (גורם מנהלי מטעם המדינה), ועבור חברה – הבקשה מוגשת לבית המשפט. עם קבלת הבקשה ופתיחת ההליך, בית המשפט (או הממונה, תלוי במקרה) נותן צו לפתיחת הליכים שמסמן את תחילת תהליך חדלות הפירעון. בשלב זה ממונה נאמן (או מנהל מיוחד) לתיק, שתפקידו לפקח על נכסי החייב ולנהל את ההליך. במקביל, מוטלות על החייב הגבלות שונות (ראו שאלה נפרדת על כך) ונקבעת לו תוכנית לפירעון חודשי של חלק מחובותיו בהתאם ליכולתו הכלכלית. במהלך ההליך, החייב חייב לשתף פעולה עם הנאמן – להגיש דוחות תקופתיים על הכנסותיו והוצאותיו, לדווח על שינויי מצב, ולעמוד בתשלומים שנקבעו לו. לאחר תקופה מוגדרת (לרוב כמה שנים, בהתאם לחוק ולנסיבות, למשל כ-3 שנים בהליך של אדם פרטי בחוק החדש), מגיע שלב הסיום: הנאמן מגיש דו”ח מסכם, נערך דיון בבית המשפט לבחינת תוצאות ההליך והתנהלות החייב, ובית המשפט מחליט האם להעניק לחייב הפטר (ראו בהמשך) שמשמעותו סיום ההליך ומחיקת יתרת החובות.

משך ההליך משתנה בהתאם למורכבות המקרה ולסוג החייב, אך החוק החדש לגבי חייבים פרטיים מתווה מסלול סטנדרטי של כ-3 שנים מרגע מתן הצו לפתיחת ההליכים ועד לדיון במתן הפטר. במהלך תקופה זו אמור החייב לעמוד בכל תנאי התוכנית (תשלומים חודשיים, הגשת דוחות ושיתוף פעולה מלא). לאחר כ-3 שנים, בתנאי שהכול התנהל כשורה, נערך דיון לסיום ההליך שבו עשוי החייב לקבל הפטר ולצאת לדרך חדשה. עם זאת, אם לחייב יש נכסים משמעותיים למימוש, מספר גדול של נושים, או שהתגלו בעיות במהלך ההליך (כגון אי-עמידה בתשלומים), התהליך עלול להתארך. תאגידים (חברות) עשויים להיות בהליך חדלות פירעון זמן שונה (למשל, פירוק חברה יכול לקחת שנים רבות במקרים מסוימים). באופן כללי, יש לצפות שהליך חדלות פירעון יימשך מספר שנים, אך הוא תחום בזמן יותר מאשר בעבר, מתוך מטרה לסיים את ההליך במסגרת זמן סבירה ולהשיב את החייב למסלול חיים תקין.

עם פתיחת הליכי חדלות הפירעון, מוטלות על החייב כמה הגבלות חשובות כדי להבטיח את טוהר ההליך ולהגן על הנושים. בין ההגבלות הנפוצות: הגבלת יציאה מן הארץ – לרוב מוצא צו עיכוב יציאה נגד החייב, כדי למנוע ממנו לצאת מהמדינה ללא אישור בתקופת ההליך; הגבלות פיננסיות – החייב מוגבל מלהשתמש בכרטיסי אשראי ולהוציא צ’קים, כדי למנוע ממנו לצבור חובות חדשים, והוא מתבקש לנהל חשבון בנק בסיסי מיוחד לחייב מוגבל באמצעים; הגבלות על פעילות עסקית – החייב אינו יכול לייסד תאגיד חדש או לשמש כבעל תפקיד (כגון דירקטור) בתאגיד קיים ללא אישור, משום שאדם בחדלות פירעון נחשב “פסול מהחזקת משרה” בחברות במהלך ההליך; כמו כן, בית המשפט עשוי להגביל את ההוצאות החודשיות של החייב לרמה סבירה, כדי לוודא שעודפי הכנסה הולכים לפירעון החובות. ההגבלות הללו נמשכות לאורך תקופת ההליך, אך ייתכן שיוקלו או יבוטלו אם החייב מוכיח התנהלות טובה או במקרה של סיום ההליך בהפטר.

במסגרת הליך חדלות פירעון, נכסי החייב עוברים לפיקוח הנאמן שמונה בתיק. הנאמן רשאי לתפוס ולממש (למכור) את הנכסים של החייב על מנת לחלק את תמורתם בין הנושים, בכפוף לאישורים הנדרשים של בית המשפט. למשל, אם לחייב יש נכס מקרקעין (דירה, רכב, וכדומה) שאינו מוגן, הנאמן עשוי לבקש למכור אותו ולהשתמש בכסף כדי לשלם חלק מהחובות. עם זאת, החוק והפסיקה מעניקים הגנה על נכסים חיוניים מסוימים של החייב: החייב זכאי להשאיר לעצמו רכוש וכסף לצורך קיום בסיסי בכבוד (מה שנקרא “דמי מחיה”, סכום חודשי מינימלי שהחייב יכול להשתמש בו לצרכיו השוטפים); בדרך כלל לא יילקחו מהחייב חפצים אישיים חיוניים, כלי עבודה המשמשים אותו לפרנסתו, וקצבת נכות או קצבאות סוציאליות מוגנות מפני עיקול. במקרה של דירת מגורים יחידה של החייב, הנושא עדין במיוחד: החוק מאפשר לממש גם דירת מגורים כדי לשלם חובות, אך בית המשפט ישקול פתרונות כמו מתן חלק מהתמורה לחייב לצורך דיור חלופי, או פריסת פינוי הדירה, כדי שלא יישאר ללא קורת גג. בסופו של דבר, מטרת ההליך היא למצות את נכסי החייב ההוניים לטובת פירעון לנושים, תוך איזון עם צרכיו הבסיסיים של החייב כדי שיוכל להשתקם כלכלית.